סרט החודש: פאוסט

יצירת המופת החדשה של אלכסנדר סוקורוב היא יצירה מורכבת המצטרפת לסדרה של סרטיו העוסקים בטבעו המשחית של הכוח. סוקורוב ממציא את פאוסט מחדש כדמות ניטשיאנית

פאוסט הוא עיבודו של אלכסנדר סוקורוב לאחד המחזות החשובים והמצוטטים ביותר של התרבות הגרמנית. סוקורב הוא אחד הבמאים החשובים של דורנו; קולו הוא קול של במאי עצמאי שהחל כנרדף בארצו, ועם השנים חובק על ידי הממסד. פאוסט עצמו קיבל מימון נלהב מפוטין אשר האמין כי הסרט ייצג את התרבות הרוסית האליטיסטית ויפאר את שמה ברחבי יבשת אירופה. הימור זה הצליח לו, שכן פרט לחיבוק הדוב הרוסי, הסרט זכה בחיבוק גם מאריה הזהב של פסטיבל ונציה האחרון.

סוקורוב מוכר בישראל בעיקר בזכות תיבה רוסית, שנחשב לסרט הראשון שצולם בשוט אחד ארוך מתחילתו ועד סופו, אך יצירתו עשירה וכוללת סרטים עלילתיים רבים לצד יצירה דוקומנטרית ענפה. הוא מוביל את הארט-האוס הרוסי ומשלב בסרטיו פילוסופיה, ספרות והיסטוריה. סוקורוב מושפע רבות מאנדרי טרקובסקי, שהיה גם הראשון לזהות בכישרונו ותמך בו בתחילת הדרך. כמו טרקובסקי, גם סוקורוב מרבה לצלם בטייקים ארוכים, ושואל שאלות קיומיות אודות טבע האדם והעולם.

פאוסט הוא החלק הרביעי והמסיים בסדרת סרטים הבוחשים בטבע המשחית של הכוח. הסדרה נפתחה ב- Moloch המתאר סוף שבוע קינקי עם היטלר בקן הנשרים. אחריו פנה סוקורוב אל מנהיג מבית בסרט Telets, העוקב אחר לנין המתנוון לעת זקנה. החלק השלישי בסדרה, The Sun, מרסק את דמותו של צאצא אלת השמש, הקיסר היפני הירוהיטו, המתואר בו כאוטיסט. בשלושת הסרטים גילו האלים, שליטי העולם, כי הם רק בני אדם וככל שהם אומללים יותר כך הם גם מסוכנים יותר. בפאוסט סוקורוב הופך את התבנית; זהו סיפור על אדם שהופך לאל, שמשחק עם השטן ומפתה אותו - דמות ניטשיאנית בעלת רצון ודחף לעוצמה. בניגוד לשלושת השליטים שתוארו בסביבת החיים האינטימית והבנאלית שלהם, פאוסט יוצא אל הרחוב המזוהם; זהו זרתוסתרא היורד אל העם לפני שהוא עולה כמנצח חזרה אל ההר.
.

 

סוקורוב טוען כי הסרט הוא עיבוד למחזה של גתה, אך הסרט שואב גם אלמנטים מהעיבודים של תומאס מאן וכריסטופר מארלו, ובעיקר מספק פרשנות רעננה המוסיפה אלמנטים משל עצמה. זהו עיבוד אפיזודיאלי, רופף ואמיץ, אינטלקטואלי וכאוטי, בעל רבדים סותרים הניתנים לקריאות פילוסופיות שונות. בעוד מחזהו של גתה הוא ביטוי לתחושות הזרם הרומנטי שהחלו כריאקציה לתנועת ההשכלה, פאוסט הסרט מתאר את הטוב והרע שבאדם של היום, בסיומה של התקופה הפוסט מודרנית - עולם נטול ערכים, בו האדם נידון לשיטוט ספיראלי וסיזיפי בסמטאות הדיכאון. למרות שהסרט ממקם את פאוסט בעיירה האירופית של סוף ימי הביניים, הדמות משליכה את השגותיה הקיומיות אל מעבר לזמן, אל ההווה ואל המחר.

פאוסט הוא רופא משכיל, ציניקן ובעיקר רעב ללחם אשר פוגש את השטן מפיסטו העובד לפרנסתו כמלווה כספים בעיירה. זהו כפר הנגוע במגיפה, בו נדמה כי המוות הוא התרופה הטובה ביותר לחיים. פאוסט מבקש את נפשו למות, הוא בז לחומר ולרוח. מפיסטו חותם עמו על חוזה ומספק לו את שירותיו בעולם הזה תמורת בעלות על נפשו בעולם הבא. השניים יוצאים לשיטוט אין סופי הנע מכוח האינרציה וללא מוטיבציה ברורה. פאוסט מוצא נחמה יחידה במשיכתו המינית למרגרט, תאווה שתעלה בחיי אימה ואחיה, ותוביל את פאוסט לאודיסיאה של בריחה והונאה. פאוסט הוא דמות מורכבת, ונדמה כי הוא מתעתע בשטן יותר מאשר זה מתעתע בו. באמצעותו, סוקורב בוחן את הדמות הגברית על חוזקה וחולשותיה, ואת בעיות המוסר הפוקדות אותה. אין פלא אם כך שהסרט נפתח בקלוז אפ על איבר המין גברי, הנגוע במחלת מין. 
 

עיצוב העיירה והדמויות בסרט שואבים השראה מהציור הפלמי וההולנדי. כמו בסדרת האלגיות שלו, סוקרוב ממשיך להיעזר בפילטרים מיוחדים, בפלטות צבעים של ירוק ואפור ומתיחת התמונה עד כדי עיוותה. כך גם הצילום ביחס התמונה הישן של 4:3 במצלמתו של לא אחר מאשר ברונו דלבונל (צילם את הארי פוטר והנסיך חצוי הדם, ואמלי) מחזק את תחושת הקלאוסטרופוביה של הדמות.  עבודת הסאונד בסרט מורכבת משכבות על גבי שכבות של זרם תודעה, דיאלוגים, מונולוגים והמוזיקה של אנדריי סיגל המהווה יצירה עשירה ועצמאית בפני עצמה. הצפייה בפאוסט אינה פשוטה. זהו סרט אקזיסטנציאליסטי דחוס המזמין צפיות חוזרות. על במת פסטיבל ונציה אמר ראש חבר השופטים, דארן ארונופסקי, כי יש סרטים הגורמים לך לצחוק, יש סרטים הגורמים לך לבכות ויש סרטים שמשנים אותך לנצח. פאוסט עונה לסוג השלישי.