אישה של גברים

הקריירה הקצרה מדי של הבמאית הבריטית המוכשרת אנטוניה בירד שהלכה לעולמה בגיל 54.

כאילו יש עודף של נשים מביימות, נלקחה מאיתנו הבמאית אנטוניה בירד בגיל 54 המוקדם. בירד, שהיתה חולה בסרטן של בלוטת התריס, מתה בשנתה בשלווה אחרי שהשלימה עם הקץ הקרב, כך על פי מקורבים. בירד ביימה יותר מעשרים סדרות וסרטים, בהם שניים מהסרטים הטובים ביותר של הקולנוע הבריטי בשנות התשעים – כומר ורעב מוטרף. הראשון דרמה אינטימית וכבדה מנשוא, השני סרט אימה רווי הומור שחור. מדובר בשני סרטים שלא יכולים להיות שונים יותר האחד מהשני מלבד העובדה שבשניהם משחק השחקן הסקוטי הנהדר רוברט קרלייל, ובהיותם סרטים גבריים, כמעט ללא נשים, בהם התמה המרכזית היא הגדרתה של הגבריות. בניגוד לרוב היוצרות שמעדיפות לעסוק בנשיות ובחוויה האישית שלהן באישה בעולם גברי, בירד בחרה דווקא בדמויות השייכות למין החזק.

היא החלה את הקריירה שלה בתיאטרון, בתחילה כמנהלת במה ובהמשך בבימוי, משם עברה לבימוי מחזות עבור ה-BBC והיתה מהיוצרים המקוריים של אופרת הסבון הבריטית Eastenders (שעדיין רצה עד היום). פריצת הדרך שלה הגיעה עם המחזה Safe ב-1993 בכיכובו של איידן גילן (משחקי הכס) שעוסק בחייהם של נערים מחוסרי בית בווסט אנד. עם סרט זה התחיל שיתוף הפעולה שלה עם קרלייל, ששיחק ברוב המוחץ של סרטיה ואף הקים חברת הפקות בשותפות איתה והמחזאי/סופר ארווין וולש (טריינספוטינג).

 

למרות הפרסים הרבים בהם זכה הסרט, את תשומת הלב העולמית הביא לה כומר, שיצא בשנה שאחרי Safe. עיקר העיסוק בסרט נבע מהבחינה הלא מתפשרת בנושאים הטעונים של הומוסקסואליות, גילוי עריות ועמדתה של הכנסייה הקתולית כלפי השניים. ליינוס רואץ' מגלם כומר צעיר הקרוע בין חיי האמונה שלו ובין חייו הפרטיים כגבר חד מיני. אחרי שהוא שומע את ווידויה של ילדה קטנה על אביה המתעלל בה מינית, הוא נכנס למשבר אמונה ולשאלות על מוסר, דת וזהות אישית. בירד מקבילה בין סודה של הילדה, אותה חייב הכומר לשמור מתוקף תפקידו ולבין הסוד שהוא עצמו שומר על נטייתו המינית ומערכת היחסים הרומנטית שהוא מנהל עם מאהבו (קרלייל). בשני המקרים המציאות והדת אינן מתיישבות זו עם זו וחשיפת הסוד כרוכה בוויתור על האמונה. ההצלחה של הסרט זיכתה את בירד בכרטיס לתעשיית הסרטים האמריקאית שם ביימה את הדרמה הרומנטית אהבה בלי גבולות בכיכובם של דרו בארימור וכריס אודונול.
 
לאחר מכן חזרה לאנגליה ולשיתוף הפעולה עם קרלייל במותחן הפשע פרצוף ולצידו ריי וונסטון. סיפורו של ריי, סוציאליסט מזדקן שלאור התאצ'ריזם והתמורות הפוליטיות באנגליה של שנות השמונים משחרר את האידיאולוגיה שלו ובוחר לעבור לשוד בנקים. גם כאן בירד מציירת עולם גברי, מחוספס וקשוח אבל זה כאין וכאפס לעומת סרטה הבא – רעב מוטרף, אחד הסרטים המיוחדים ביותר, לא רק בפילמוגרפיה שלה. סרן ג'ון בויד (גאי פירס) שורד מתקפה קשה במיוחד במסגרת מלחמת ארה"ב-מקסיקו של אמצע המאה ה-19 ומקבל קידום. העניין הוא שההשרדות שלו לא נבעה מגבורה אלא דווקא מפחדנות ובאותו מטבע, הקידום שלו הוא למעשה סוג של עונש. הוא נשלח לפורט ספנסר לארח חברה לשני אינדיאנים, טבח מסומם ושאר ליצנים. אבל הדמות המשוגעת מכולן עוד צפויה להגיע, סקוטי תמהוני שמספר סיפור עתיר דמיון על קניבליזם. מכאן מתפתחת מעשיית אימה הזויה עליה מנצחת בירד בכישרון שיא כשהיא מלווה בפסקול מחשמל מאת דיימון אלברן ומייקל נימן.

רעב מוטרף לא זכה להצלחה קופתית אבל מצא במהלך השנים קהל פולחן אוהד, בירד לעומת זאת חזרה לטלויזיה, הפכה למעין במאית להשכיר ואיבדה את קולה המיוחד. דווקא בשנים האחרונות התחילה לקבל פרויקטים המתאימים לכישרונה הגדול, בהם הפרק האחרון והנהדר בסדרת המפצח, המלווה את פיץ (רובי קולטריין) בחזרה לאנגליה מולדתו עשר שנים לאחר תום הסדרה המקורית. השנה ביימה בירד את הסדרה The Village בשיתוף עם גיליס מקינון (דלתות נפתחות). הסדרה עוקבת אחר תושביו של כפר בריטי במאה השנים האחרונות ודרכו מספרת את סיפורה של הממלכה הבריטית מאז תחילת המאה העשרים.

 

לאחרונה החלה לעבוד על סרט הקולנוע הראשון שלה מאז רעב מוטרף, סיפור של שלושה אנשים בודדים בשם Cross My Mind, נכון לעכשיו לא ברור מה יעלה בגורלו של הסרט אבל איתו או בלעדיו אין ספק שהקריירה של הבמאית המוכשרת הזאת נקטעה מוקדם מדי.

האל נידהם 1931-2013

היום גם הלך לעולמו הבמאי ואיש הפעלולים האל נידהם המוכר בעיקר בזכות קומדיות האקשן מרוץ מחוף לחוף והפרחח ובת השריף, שניהם בכיכובו של ברט ריינולדס. נידהם שבר כמעט כל עצם אפשרית בגופו, בתחילה בתור צנחן ובהמשך בתור אחד מגדולי הפעלולנים של הוליווד לפני שבחר לעבור לתפקיד קצת פחות מסוכן בכסא הבמאי והוכיח את עצמו כחביב הקהל עם שני הסרטים שצוינו לעיל (שניהם זכו להמשכים). אבל כנראה פסגת היצירה של נידהם היא הסרט אוכפים מצחיקים, מערבון קומי משוגע עם קירק דאגלס ושרירן אוסטרי אנונימי בשם ארנולד שוורצנגר.