בטן הלוייתן

הוא לא נופל לשום הגדרה קולנועית, אבל אם תצלחו את שמונים ושבע הדקות של Leviathan תזכו לראות סרט של פעם בדור ולחוות חוויה שאין דומה לה.

לעזאזל עם הסרט הזה, כמה שהוא מדהים, ככה הוא משעמם. אבל אל תטעו, זה שעמום בריא, כזה שנותן למוח לנדוד באופן חופשי במרחבים של הסרט ושל המחשבה. לשעמום יצא שם רע, בעידן שבו הכל מהיר, מיידי ובעל ערך, בעידן של הפרעות קשב וריכוז ותמונות שמתחלפות כמה פעמים בשנייה המוח שלנו התרגל למבול של אינפורמציה. פחות מזה והוא נרדם, או יותר גרוע, הולך לאיבוד בתוך ים של מחשבות לא בהכרח נעימות. אנחנו צריכים בידור כמו שתינוק צריך את המובייל שתלוי מעל לעריסתו, משהו להתרכז בו כדי לא ללכת לאיבוד בכאוס של החוויה האנושית.

הסרט הזה הוא לא לכל אחד, הוא מופשט, מטושטש, לרוב לוקח לעין כמה רגעים כדי להבין מה היא רואה. האדם הממוצע ילחץ בביטול על כפתור הסטופ אחרי כמה דקות, כי צפייה בסרט הזה היא עבודה משותפת של הסרט ושל הצופה, הסרט מציג את עצמו והצופה צולל פנימה, משלים במחשבותיו את מה שהסרט נמנע מלהשלים.

 

בבסיסו זהו סרט תיעודי על ספינת דייגים. המילה "על" היא מילה מטעה, אין כאן מידע יבש או ראיונות עומק עם הדייגים (למעשה מילים כמעט אינן נשמעות), הוא פיזית על הספינה, במובן כל כך עמוק וחווייתי שאפילו הדייגים עצמם לא חווים כך את עבודתם. הבמאים ורנה פראבל ולוסיין קסטאינג-טיילור מגישים לנו סדרה של צילומים במהלכה של יממה של עבודה אינטנסיבית במימי האוקיינוס הצפון אטלנטי, לילה-יום-לילה. השוטים הם ארוכים, מעוטי אקשן, מצולמים במצלמה דיגיטלית קטנה ורועדת, לרוב בצילומי תקריב שהופכים את האובייקט המצולם למשהו אחר, כמעט זר ומאמצים את נקודות המבט השונות בספינה ומסביב לה. ויש לא מעט כאלה. למשל זאת של גלי האוקיינוס המתנפצים על הסירה, או של מנוף אימתני שמגלגל את רשתות הדייגים. בינהם אולי נקודת המבט הקשה ביותר, זו של הדגים המפרפרים על רצפת הספינה. המצלמה נמצאת שם יחד איתם, מחליקה איתם קדימה ואחורה לפי קצב התנדנדותה של הספינה. אלה שוטים הופכי בטן, גם בגלל הרחמים הנכמרים כלפי החיות חסרות הישע שגוססות למען קיבתו של המין האנושי וגם בגלל
שעל הצופה להרגיש בעצמו כאילו הוא מחליק קדימה ואחורה על הסיפון.

הגדולה האמיתית של הסרט היא ביצירת תחושות, תחושות שהן בו זמנית פיזיות וברורות ובו זמנית מכשפות, אפילו חלומיות. כאן השעמום נכנס לתפקיד באופן מודע ומכוון. קחו למשל שוט של שני דייגים שעסוקים בהפרדת הסנפירים מדגי סטינגריי. הם עושים זאת באוטומטיות מרשימה, האחד נועץ קרס בסנפיר בעוד השני משסף את הדג במכה אחת, כך סנפיר אחרי סנפיר, דג אחר דג. אם זה היה תיעודי שגרתי, היינו מקבלים כמה שניות של השוט הזה, אם בכלל. אבל הבמאים בוחרים להשאר על השוט הזה הרבה מעבר לרצוי והופכים את האקט האלים של ביתור הדג לפעולה מונוטונית, כמעט מכאנית. אחרי כמה כאלה השעמום נכנס לפעולה והמוח משוחרר לחופשי, מתחיל לחשוב מחשבות קשורות-לא קשורות. נניח, על העליונות האכזרית של האדם על פני הטבע, או אולי מה עושים עם הסנפירים המושלכים, אולי אפילו על הדמיון בין גוף האדם למכונה – הקבלה שמופיעה מספר פעמים לאורך הסרט, לעיתים מהכיוון ההפוך, של המכונה, שאחרי זמן מה מתחילה להדמות לאנושית.

מחשבות אחרות יכולות להיות על המסע שעובר הדג משחיה שקטה במימי האוקיינוס עד שהוא נוחת על הצלחת, או על השחיקה הברורה שמשתקפת מעיניהם העייפות של הדייגים, כולם בריונים מקועקעים ושחוקים שעובדים באחת העבודות המסוכנות והבלתי מוערכות בעולם שלנו. אחד השוטים היפים ביותר בסרט שייך לאחד מאנשי הצוות, כנראה ברגע נדיר של מנוחה, כשהוא יושב עם ארוחת הערב הצנועה שלו, מנקר מול מסך טלויזיה שנמצא מחוץ לפריים עד שלבסוף הוא עוצם את עיניו ושוקע בשינה. השוט הזה הוא יצירת אמנות בפני עצמה והוא מקבל עוצמה נוספת מפס הקול של תכנית הטלויזיה – תכנית ריאליטי על דייגים, שכמו כל ריאליטי הופכת את המציאות לדרמה טלויזיונית. זה לא שבסרט הזה אין דרמה, היא פשוט דרמה מינורית, איטית, מחזורית, כמו הדרמה שבתנועת הגלים או בלהקת שחפים שעפה מעל הספינה וזוממת על שאריות הדגים.

 

צמד הבמאים עשה זאת גם ביצירותיהם הקודמות, פראבל התמקדה בתרבות פירוק הרכבים בסרט Foreign Parts, קסטאינג-טיילור בחר ברועי צאן עם הסרט Sweetgrass, אלא ששני הסרטים האלה הם יותר תיעודיים לפי ההגדרה המקובלת מאשר Leviathan, שמנסה ומצליח לעשות משהו חדש הנושק למיתולוגי. ממש כמו ששמו של הסרט מתייחס ללווייתן התנ"כי המיתי לעומת היונק הימי שאנו מכירים מעולמנו המוחשי. זהו סרט מהפנט, מדיטטיבי, הוא דורש הרבה מהצופה שלו ובתמורה הוא מספק לו מסע חד פעמי למקומות שלעולם לא יגיע אליהם בכוחות עצמו, לא על סיפונה של ספינת דייגים הצפה באוקיינוס הצפון אטלנטי, ולא בתוך האוקיינוס הפנימי.